הכתר נפל. החומות נשארו.

הזמן שבו הדרכים היו בטוחות

היו שנים שבהן שיירה יכלה לצאת מהעיר לפנות בוקר ולהגיע לכפר הרחוק לפני רדת החשיכה, בלי לשכור אף שומר. הכתר החזיק את הדרכים, והדרכים החזיקו את הממלכה. סוחרים חצו אותה מקצה לקצה, שליחים נשאו מכתבים בין המצודות, וילדים גדלו מבלי לדעת איך נראית חרב.

איש לא זוכר בדיוק באיזה יום זה נגמר. אין קרב אחד גדול שאפשר להצביע עליו. פשוט, בשלב מסוים, שיירה אחת לא הגיעה. אחר כך עוד אחת.

הנסיגה

תחילה ננטשו הדרכים הקטנות, ואחריהן הכפרים שנשענו עליהן. משפחות ארזו את מה שיכלו לשאת והלכו פנימה, אל החומות. כל מי שנשאר בחוץ למד שני דברים: שהחושך מתחיל מוקדם, ושמי שהולך לבד לא חוזר.

כשגם המצודות התרוקנו, נותרה רק העיר המרכזית - טבעת אור אחת בתוך שדה שחור. שומרי השער עוד עומדים שם, אבל הם הפסיקו לשאול מי נכנס. אין להם כוח אדם לבדוק, ואין להם סיבה: אף אחד לא בא לכאן בשביל לגנוב. באים לכאן בשביל לשרוד.

״בממלכה הזאת אף אחד לא נולד גיבור. פשוט מפסיקים למות.״